פסק-דין בתיק ת"א 14984-08

1. לפני תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים, התשל"ה 1975, לפיצוי התובעות בהיותן נפגעות משניות, כתוצאה מתאונת דרכים קטלנית מיום 2.6.06  בה קיפח את חייו תומר צ'קולה ז"ל, תלמיד בגן חובה, בהיותו בן שש שנים בלבד.

2. התאונה התרחשה עת משאית לשאיבת ביוב מ.ר. 8306459 בה נהג הנתבע 1, אותה ביטחה הנתבעת 2, פגעה במנוח ודרסה אותו למוות. התובעת 1 היא אמו של המנוח, התובעת 2 היא אחותו של המנוח. על פי כתב התביעה, התובעות נכחו באירוע התאונה והיו עדות ראיה לדריסתו ולגסיסתו של המנוח. על כן תביעה זו הוגשה בגין הפגיעה הנפשית שנגרמה להן עקב הטרגדיה הנוראה.

3. אין מחלוקת לעניין חבות הנתבעת 2 והגדרת האירוע כתאונת דרכים על כל מרכיביה בחוק. במסגרת טענות הצדדים יש לבחון האם התובעות עונות להגדרות הנפגעות הנפשיות המשניות כפי שצוינו בהלכת אלסוחה- ברע"א 444/87 אלסוחה נגד עיזבון המנוח דוד דהאן (פורסם בנבו).

4. המחלוקת העיקרית בתיק זה, היא האם עלה בידי התובעות להוכיח כי הן עונות על הקריטריון הרביעי בהלכת אלסוחה האמורה, ואם יש מקום להרחיב הלכה זו ולחייב הנתבעים יחד לפצותן.

5. על פי המתואר בכתב התביעה, התאונה אירעה בעת שהתובעת 2, בהיותה קטינה בת 11.5 שיחקה עם המנוח ברחבה שמתחת לבניין מגוריהם. אותה עת שהתה התובעת 1 בבית עם בנה התינוק , כאשר לפתע שמעה צעקות: "עצור עצור" הסתכלה דרך החלון וראתה את המשאית נוסעת לכיוון המנוח, ואת הנוכחים במקום צועקים לנתבע 1 לעצור. התובעת 1 צעקה אף היא אולם ללא הואיל והנתבע 1 המשיך בנסיעה ודרס את המנוח אשר נפצע באורח אנוש.

6. עוד צוין בכתב התביעה כי התובעת 1 ירדה בריצה ובבהלה במדרגות הבניין תוך שהיא נופלת זועקת בבכי ומתפללת כי בנה בחיים. המנוח היה מוטל על הרצפה והתובעת 2 שעמדה בסמוך אליו ניסתה לעזור לחלץ את אחיה ואף נשאה את גופתו בזרועותיה. ממקום התאונה הובהל המנוח באמבולנס לבית החולים הלל יפה בחדרה שם קבעו הרופאים את מותו. כתוצאה מהטראומה ומהמחזה הקשה התובעות נתקפו בהלם ומצבן הנפשי התערער.

7. התובעת 1 טוענת בכתב התביעה כי היא נמצאת בטיפול פסיכיאטרי ממושך וקבוע וסובלת מתסמונת דיכאונית הפוגעת קשות באיכות חייה ובתפקודה. מוסיפה כי היא מטופלת במחלקת לבריאות הנפש בבית החולים הלל יפה בחדרה, נוטלת תרופות נוגדות דיכאון וחרדה אולם ללא שיפור במצבה הנפשי ובתפקודה. לאחר התאונה טוענת כי הפסיקה לעבוד משך תקופה ממושכת כאשר לימים חזרה לעבודתה למשך שעות ספורות בקושי רב עקב בעיות קיומיות, הואיל ובעלה של התובעת 1 מובטל והמשפחה מונה שישה ילדים.  עובר לתאונה עבדה במשק בית.

8. התובעת 2 טוענת כי היא סובלת מבעיות נפשיות המלוות במחשבות אובדניות ומצויה במצוקה נפשית קשה ומאז התאונה נטען כי היא מצויה בטיפולים פסיכיאטרים שעיקרם בבית החולים הלל יפה בחדרה במרפאה לטיפול בילד ובמשפחה בחדרה כמו גם טיפולים במסגרת בית ספרית וליווי עובדת סוציאלית. התובעת 2 על פי הנטען בכתב התביעה סובלת מאבל פתולוגי, דיכאון ממשי ורגשי אשם חריפים וכן מ- PSTD ואינה מצליחה לחזור לתפקד כפי שתפקדה עובר לתאונה.

9. במסגרת הלכת אלסוחה נקבעו ארבעה תנאים מצטברים שבהתקיימם זכאי נפגע משני לפיצוי בגין נזקיו: הראשון, זהות התובע, השני , התרשמות ישירה מהאירוע המזיק, השלישי, קירבה במקום ובזמן והרביעי, עוצמת הנזק. בסיכומים מטעם הנתבעים, לא מתעוררת המחלוקת באשר להתקיימותם של שלושת התנאים הראשונים. כאמור והמחלוקת נסובה על השאלה: האם התקיים התנאי הרביעי. 

נכות נפשית : רפואית ותפקודית

תובעת 1 :

10. בית המשפט נעתר לבקשת התובעות ומינה את פרופ' טיאנו שמואל, מומחה בתחום הפסיכיאטריה, אשר בדק את התובעת 1 ביום  2.12.08. בחוות דעתו קבע המומחה כי התובעת 1 סבלה מעבר נפשי שלא בגין התאונה בשיעור של 20% נכות (על פי קביעת ועדה רפואית מטעם המל"ל) עקב קשיי תפקוד, כאבי ראש תפקוד לקוי בבית ואבחנת הדיכאון.

11. כתוצאה מאירוע התאונה המומחה מציין כי התובעת 1 נבדקה במרפאה לבריאות הנפש. אובחנה כסובלת מתסמונת דחק בתר חבלתית. הומלץ לה על טיפול תרופתי . התובעת 1 התלוננה על קשיי שינה ותמונות חוזרות של האירוע. הומלץ לה על פסיכותרפיה והתערבות במשבר. התובעת 1 המשיכה בייעוץ פעם בחודש. בדצמבר 2006 לאחר סיום הטיפול בשיחות, דווח שאין שינוי במצבה ואין סימנים לתופעות לוואי מהתרופות. באפריל ובמאי 2007 ממשיכה לקחת מרשמים לתרופות רסיטל ורמרון. בפברואר 2008 התובעת 1 מדווחת על הטבה עקב שימוש מתמיד בתרופות. באוגוסט 2008 ילדה בניתוח קיסרי. הפסיקה לבקר במרפאה לבריאות הנפש עד ינואר 2009.

12. המומחה סבור כי בתקופה שמיד לאחר האירוע מדובר בתגובת דחק חריפה שנמשכה כשנה וחצי. כבר בשנת 1999 אובחנה התובעת כסובלת מדיכאון שהחלה בשנת 1996 ובעקבות האבחנה נזקקה לטיפול תרופתי למשך כשנתיים לפחות. המומחה סבור כי במהלך הבדיקה הייתה מגמתיות, התובעת עקבה באופן שוטף ומוחשי אחרי מהלך הבדיקה והייתה מאד עירנית לתשובותיה. המומחה סבור כי נסיבות האירוע הביאו לתגובה פסיכיאטרית מעבר למצב מצופה של אבל . כמו כן תגובתה הפעם הייתה שונה מזו שנצפתה בעברה דבר המצביע על משמעות הנסיבות  במקרה דנן . המומחה סבור כי התובעת 1 סובלת מנכות רפואית צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 34 ב' למל"ל וכן מנכות זמנית בשיעור של 15% למשך שנתיים מיום האירוע.

תובעת 2 : נכות רפואית:

13. בית המשפט נעתר לבקשת התובעות ומינה את פרופ' טיאנו שמואל, מומחה בתחום הפסיכיאטריה, אשר בדק את התובעת 2 ביום  2.12.08. בחוות דעתו קבע המומחה כי התובעת 2 נבדקה בדצמבר 2006 בבריאות הנפש ודווח על ירידה בלימודים, הסתגרות, רגשות אשמה, סיוטים בלילה ועצבות. המומחה כותב כי בתיעוד הרפואי צוינו כוחות התמודדות חיוביים. התובעת 2 הופנתה לטיפול בביבליותרפיה, טיפול אשר עזר לה אך נדרשה לה מסגרת בה נדרשה לעבד את רגשותיה. התובעת הופנתה לפסיכותרפיה. בשנת 2007 בפברואר, ישנו דיווח של האם על שיפור במצבה של התובעת 2. תחילה ישנו תיעוד כי התובעת 2 לא אכלה והייתה עצובה והייתה צריכה אור דולק בשינה. סירבה לטיפול תרופתי וקבוצתי. הופנתה לטיפול בהבעה וביצירה, שם טופלה עד אפריל 2007. ביולי 2007 נבדקה על ידי ד"ר אלקבץ, המדווחת כי אין עדות למצב דיכאוני , יתכן שקיימים עדיין סימפטומים פוסט טראומטיים חלקיים.

14. המומחה סבור כי באשר לתסמונת הדחק בתר חבלתית, בתקופה שמיד לאחר האירוע החבלתי הופיעו תסמינים של תסמונת דחק בתר חבלתית. היו סימני חודרנות מסוג סיוטים והפרעות בשינה, אשר בעזרת הטיפולים שקיבלה, הלכו ופחתו בהדרגה. לא נצפו סימני הימנעות ואף לא סימני עוררות יתר. לעומת זאת הייתה הסתגרות בהשוואה למצב בו הייתה קודם לכן וירידה בחברותיות ובהישגיות.

15. המומחה סבור כי מדובר בהופעת תסמונת דחק בתר חבלתית לאחר אירוע טרגי של נוכחות הילדה בדריסתו של אחיה, שלווה גם ברגשות אשמה אצל הילדה בשנתיים שלאחר האירוע. התובעת לדעת המומחה, התאוששה תוך כשנתיים, כאשר בשנה הראשונה הייתה נסיגה חריפה ביכולת הלימודית וחזרה הדרגתית למצבה הקודם בשלב הנוכחי. על כן סבור המומחה כי התובעת 2 סבלה אך מנכות זמנית בשיעור של 10% לפי סעיף 34 ב' למשך שלוש שנים מיום התאונה. המומחה סבור כי לא נותרה בתובעת 2 נכות צמיתה עקב האירוע.

תובעת 2 נכות תפקודית :